הנבואה 

תאריכו של המסמך יוצא הדופן הזה נקבע לשנת 1926. הוא נכתב על ידי גדול המקובלים בדורנו, בעל הסולם, ביושר עצום, בכאב.

הוא נכתב בנשימה אחת, כתפילה, כצעקה היוצאת מעומק הלב.

בעת קריאת הנבואה ניתן לחוש שבעל הסולם לא כותב מילים אלו, אלא אומר אותן, והאותיות כבר מוצאות לבדן את מקומן על הדף.

הנבואה נכתבה בזמנים שבהם השנאה הרימה ראשה אל על, ימים שבהם העולם ניצב על מפתנם של מאורעות נוראים, ואסונות קשים עתידים היו לזעזע את האנושות.

באותם ימים, בעל הסולם הגיע כבר לרום הסולם הרוחני. מתוך השגתו הרוחנית הגבוהה הוא כותב את המסמך הנעלה, המסתורי והעמוק הזה, מסמך שאותו יכולים להבין באמת רק אלה שנמצאים בדרגה הרוחנית שבה הוא ניצב.

על דבר אחד אין עוררין: בעל הסולם יודע שעליו לקחת אחריות על העולם כולו, עליו מוטל להסביר לאנושות מה מצפה לה. לשם כך הוא מבקש לרדת ממדרגתו הרוחנית, המדרגה הגבוהה ביותר שיכול להשיג בן אנוש - כדי ששאר בני האדם יוכלו להבין אותו.

בין כל הנבואות בהיסטוריה, נבואתו של בעל הסולם תופסת מקום מיוחד. היא אישית כל כך, וקרובה כל כך לימינו. כל מילה, כל משפט במסמך מרתק זה, מבטאים רצון לגלות לעולם את הסיבה לסבל האנושי, ולהראות לכל בני האדם את דרך האור.

בקשתו של בעל הסולם נענית, ובזכותה רואים אור חיבוריו הגדולים: "פירוש הסולם לספר הזוהר", "תלמוד עשר הספירות", מאמרי "השלום בעולם", "החירות", "עת לעשות", "הערבות" וחיבורים רבים נוספים.

בכל אחד מחיבורים אלה הוא פונה לעולם בתחינה שיקשיב. הוא פורש את הדרך הישרה אל האושר, אל השלמות. הרי לפניכם דבר נבואתו של בעל הסולם:

"ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות.

והנה קול אלי: "אני אל ש-די, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה". ותלבישיני רוח ה', ואחזתי בחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי.

ויאמר ה' אלי: "שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. ואת החרב הזה תיקח בידך, ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך, אשר כל הדברים הטובים האלו יתקימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת. ועל כן עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את חרבי בידיך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ".

ואסתיר פני, כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיני דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל ש-די, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: "מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה' בארץ".

ואשא עיני. והנה ה' ניצב עלי ויאמר אלי: "אני אל אלוקי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני, ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד, מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם, כראוי למעשה ידי להתפאר".

ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה. והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה. ואודה לה'.

אז אמרתי לה': "לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאתך לא תצא הרעות והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועקש בכל מעשי ידיך העליונים ותחתונים יחד". ונמלאתי חכמה נהדרה. ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום, ימים רבים שמונים ומאת יום.

בימים האלה עלה על לבי לערוך תפלה לה' לאמור: "הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים, ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני. אולם את דברי הנביאים וחכמי ה' איני מבין כלום. גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי. והרהרתי, הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין".

ובטרם אקרא, והנה ה' שורה עלי ויאמר: "הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה. ומה שאלת ממני ולא נתתי לך, ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה, שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?".

והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה': "הלא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד. ואם כן, מה יהיה שבגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך? האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני?"

וישבע לי ה' בשמו הגדול והנורא ובכסאו הנצחי, כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות. ואם אחטא ואם לא אחטא, חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאוד. (הן כבר באת על תכליתך ולכל פשעיך סלחתי והחסד הזה).

ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה', ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה', אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה. ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עם כל זה לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד.

ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר לי: "מה אתה רואה?"

ואומר אני: "רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש, כמו קטן שנולד. והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם".

ויאמר לי ה': "זה הקטן גדול יהיה".

ויפתח הקטן את פיו, ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צרכם. אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה' ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה'.

ויאמר לי ה': "קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה". ונשאתי עיני, וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשוה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקודם ונפלאתי מאוד.

אחר זה היה דבר ה' אלי במחזה לאמור: "שכב על צדך הימנית". ואשכב על הארץ. ויאמר לי: "מה אתה רואה?"

ואומר: "אני רואה גויים ולאומים רבים מאד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם".

ויאמר לי ה': "אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים, אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך, לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך".